העיר העתיקה ירושלים, בין הערים העתיקות בעולם, מהווה את אחד המרכזים הרוחניים החשובים ביותר ליהדות, לאסלאם ונצרות. היא הוכרזה ב-1981 ע"י UNESCO כ"אתר מורשת עולמית" וב- 1982 כ-"אתר בסיכון", עקב פיתוח אורבני מואץ, השפעה תיירותית מזיקה והעדר תחזוקה. כיום, חלות על העיר העתיקה תכנית עמ/9 (תכנית לעיר העתיקה וסביבותיה, אשר קיבלה תוקף בשנת 1976) ומספר מצומצם של תכניות נקודתיות, מצב שכמעט ואינו מאפשר הוצאת היתרים בשטח העיר העתיקה, הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי. היות והעיר העתיקה ממשיכה להתפתח ובהעדר תכנית הנותנת מענה, ולו חלקי, לצרכי רווחת הדיור של תושבי העיר העתיקה, מופרת השמירה על ערכיה ונכסיה של העיר העתיקה. על אף מורכבותה של העיר העתיקה, תכניות אלה מבקשות להוות פתרון פשוט, ישים ויעיל שיהיה בכוחו לעודד בניה המתאימה לאופייה של העיר העתיקה, ובכך להגן על מצבה הפיזי של העיר העתיקה, ולדאוג שכל פיתוח חדש במתחמים לא ישפיע לרעה על אתריה, נכסיה וערכיה. התכניות המפורטות מאפשרות הסדרת ייעודי הקרקע והנחת תשתית לניהול וממשק המגורים בעיר העתיקה ושיפור רווחת הדיור של תושביה (ללא תוספת יח"ד חדשות), תוך שהן נסמכות על מדיניות התכנון והמתודולוגיה שהתגבשו בתכנית להתחדשות ולשימור העיר העתיקה.

תכנון מבננים בעיר העתיקה – מתודולוגיה